איזה כיף היה בשנות ה90, הכל היה כל כך תמים כל כך שלו ורגוע לפחות לאלו שהיו ילדים בשנים הללו, מה לא היה לנו?
תחילת התקופה של ערוץ הילדים תחילת התקופה של הסדרות המצוירות הטובות שנעשו על פי משחקי מחשב, והמחשבים הביתיים שהתחילו לבצבץ בכל בית.
לרובנו היו מחשבים כאלה עם מקסימום 1.2 מגה והמוני דיסקטים מרובעים קטנים שהיו עליהם משחקים והיינו רבים עם אחינו ואחיותינו מי עכשיו בתור והמשפט "אמא זה היה התור שלי" היה זכור לנו הרבה בבית, כל יום היינו עושים "תורות" מי ישחק ראשון ומי ישחק שני וכמה זמן יש לכל אחד, הכי חשוב היה איזה משחק לשחק, היינו מחליטים על משחק אחד ופשוט חורשים עליו כל היום עד שאבא היה חוזר מהעבודה ושם קץ למריבות למי יש יותר נקודות, מי רימה ומי לקח למי את התור.
לפעמים אפילו היינו משחקים ביחד, אחד נגד השני או אחד עם השני נגד המחשב, כך לאמא היה פחות רעש והיינו גם אנחנו פחות רבים.
היו לנו כל כך הרבה משחקים, אבל אני הכי אהבתי את המשחק סופר מריו, ראיתי את הסדרה בערוץ 6 ואחרי כמה ימים אחי הגדול הביא את המשחק אלינו למחשב, התלהבתי ברמות שרק ילד יכול להתלהב ושיחקתי בזה באמת מהבוקר עד הערב. לעיתים הייתי אומרת לאמא שאני חולה רק כדי להציל את הנסיכה. איזו יפה היא הייתה אותה נסיכה, אם ניצחנו ראינו אותה רק בשלב האחרון( תלוי באיזו וריאציה שיחקנו) ותמיד רציתי לראות אותה שוב.
אף פעם לא רציתי להיות לואיג'י אחיו של סופר מריו, תמיד רציתי להיות הכוכב של המשחק אותו הנסיכה תנשק בסוף המשחק כשתציל אותה, תמיד רציתי להיות מריו. אחי לפעמים ותר לי אבל לרוב הוא היה סופר מריו, כי אני הייתי הקטנה והוא היה הגדול. כשהוא לא היה בבית אני הייתי סופר מריו לבד, אגב בגלל זה לפעמים הייתי אומרת לאימי שאני חולה רק כדי להיות סופר מריו לבד.
אבל אם כל זה שאהבתי את המשחק והסדרה לא רק בסופר מריו הייתי משחקת, גם בתולעים וגם בפקמן ובשלל המשחקים שאחי החליף עם חבריו והביא לנו. אבל תמיד החבאתי לו את סופר מריו, כדי שלא יחליף בטעות עם חברים אחרים גם שהמשחק כבר היה מותקן אצלנו במחשב לא הייתי מרשה שיביא את הדיסקט לחבר, כי אם יקרה משהו למשחק במחשב שיהיה אפשר להתקין שוב- היום אנחנו קוראים לזה גיבוי.
אגב גם בנינטנדו היה לנו את הקלטת של מריו אבל מהר מאד עברנו למחשב.... איזה כיף היה בשנות ה90 היום כבר לא ממציאים משחקים כאלה.
